אני הולכת לחשוף פה משהו שמעולם לא שיתפתי (ואני יחסית משתפת הרבה…)
אחד ה״פצעים״ שלי מהילדות היה ש… * לא רואים אותי *
לא רואים את הכאב שלי, לא רואים את הרגשות שלי מבפנים, לא באמת רואים אותי, ולא משנה כמה אני מנסה, לא רואים אותי.
לא משנה כמה בכיתי, כמה זעקתי וצעקתי זרקתי, קפצתי, שברתי נפגעתי, התחבאתי, קיללתי נעלמתי, לקיצון הלכתי פשוט… לא הצלחתי.
עדיין לא הרגשתי שרואים אותי.
אבל משהו קרה בגיל ההתבגרות …
התחלתי לצלם את עצמי!
זה התחיל בחדר עם המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי (הרבה לפני שהיה סלפי) שיחקתי עם תאורות שונות עם נורת השולחן האור הכתום של תנור החימום
צילמתי את עצמי בוכה
צילמתי את עצמי מחייכת צילמתי בכל מיני זוויות אבל בעיקר את הפנים שלי. את העיניים.
למעשה שם… ראיתי את עצמי והצלחתי ליצור תיעוד שמאפשר לראות אותי.
בגיל 22, בשנה השנייה ללימודי צילום בבצלאל - התחלתי ליצור דיוקנאות עצמיים ופשוט צללתי לעולם משלי וחקרתי את כל הצדדים שבי.
בכל שבוע היינו תולים את הצילומים על הקיר ומקבלים ביקורת ובכל פעם מחדש, הרגשתי הכי חשופה שיש ועם זאת הייתי עם תחושה של ״סוף סוף רואים אותי״ - שיש לי מקום ומרחב בטוח לביטוי.
כשהמרצה או מישהו אחר היו מתבוננים ורואים מעבר למה שאני ראיתי או הבנתי בעצמי, הרגשתי שעוזרים לי לפענח את עצמי.
ולא רק זה, זו הייתה אפשרות לאחרים להתחבר אליי, במקומות הכי כואבים, חשוכים, מוארים, צבעוניים - ללא מילים.
התאהבתי בדיוקן עצמי ועשיתי זאת שוב ושוב ושוב.
זה ריפוי כל-כך עמוק עבורי!
במשך שנים צילמתי את עצמי שמתי את עצמי מול העדשה והארתי.
הארתי הכי חזק שיכולתי במלוא העוצמה, נתתי לאור שלי לגדול וכך, למדתי לקבל ולאהוב אותי יותר.
לקבל את הכאב ואת השמחה לקבל את האור ואת החושך לקבל ולאהוב, ככה כמו שאני.
אני רואה את עצמי
וכך מאפשרת לאחרים לראות אותי, באמת.
היום, אני מברכת על ״פצע״ הילדות שגרם לי להיות מי שאני היום. ומתוך זה, לחיות בשליחות שלי ולעזור לאחרים להאיר את עצמם!
תודה תודה תודה
האם מישהי מכן מזדהה עם חוסר הניראות? איפה זה בא לידי ביטוי בחיים?
אשמח שתשתפו ונהדהד כאן ביחד כי למה להישאר עם זה לבד?
בואו נראה אחת את השנייה.
בחרתי לשתף פה תמונות מזמנים שונים מהעשור האחרון. זמנים כואבים וזמנים שמחים. זמנים בהם הרגשתי לבד וזמנים בהם הייתי הכי מחוברת שיש! לראות את האמת ולהאיר אותה
Comments