סיפור אהבה מרגע הבריאה

זה היה סיפור אהבה מהרגע שנולדתי הוא נתן לי חיים עם לב פועם אוהב

אבל כמו בכל סיפור אהבה, היו לנו עליות ומורדות.

לפעמים רצינו לעשות דברים שונים ומנוגדים לחלוטין והיו פעמים שהתקשורת הייתה כלא הייתה. אפילו שאנחנו ״תקועים״ ביחד לכל החיים, היו רגעים שרציתי לברוח ממנו, היו ריבים וויכוחים, שנאתי אותו, התעללתי בו, כמעט הרגתי אותו.

והוא… הוא תמיד היה שם עבורי. הוא בחר בי אפילו כשאני רציתי בכלל מישהו אחר. הוא עליי לא ויתר. הוא המשיך לאהוב אותי כמו שאני וחיכה בסבלנות ליום בו אוהב אותו, כמ שהוא אוהב אותי. הגוף שלי. סיפור אהבה מרגע הבריאה.

במשך 32+ שנים

עברתי מסעות אהבה-שנאה עם הגוף שלי.

מערכת היחסים הארוכה ביותר שיש לנו בחיים האלה,

אנחנו. בבית המקדש שלנו.

יש לי הרבה מאוד סיפורי אהבה ושאר הרגשות עם הגוף שלי.

אבל משהו קרה בגיל ההתבגרות …

התחלתי לצלם את עצמי!

אבל את הסיפור מאחורי התמונות האלה אני רוצה לשתף אתכם היום…

ב-2019 טסתי עם לשנה באוסטרליה עם ויזת עבודה, כשאני מדמיינת בראש את ההרפתקאות שהולכות להיות לי… אבל ״איכשהו״, כך רצה הגורל ומצאתי את עצמי במקום שרק בדיעבד קלטתי כמה לא עשה לי טוב, נפשית, פיזית, מנטלית ואנרגטית.

ובמקום לקחת את הרגליים שלי וללכת, חשבתי לעצמי שחייבת להיות סיבה למקום שאני נמצאת בו ונשארתי והמשכתי לסבול.

נשארתי לגור שם במשך חודשיים ובזמן הקצר מאוד הזה העליתי כ-12 ק״ג. ממשקל 55 ל-67… משמעותי מאוד.

פתאום הבגדים שאהבתי כבר לא עלו עליי והיה לי חוסר נוחות בגוף. הרגשתי שאני בכלל לא בגוף שלי, זה לא הגוף שאני מכירה… זו לא אני.

איבדתי את הקשר מהגוף בזמן שנשארתי במקום ההוא…

אחרי החודשיים האלה, סוף סוף עזבתי את המקום הזה!

נפגשתי עם חברה טובה בסידני (שירה אהובה שלי כפרה עלייך) ובמפגש שלנו לא הפסקתי להגיד הערות בשיחה: ״אני שמנה״, ״איזה שמנה אני…״ וכו׳

ואז ׳הכאפה המצלצלת׳ שהייתי זקוקה לה. שירה אמרה לי: ״עידית, את אובססיבית״.

המילה אובססיה הורידה לי את האסימון.

שאחרי שעברתי תהליך ריפוי עמוק ומטורף מבולימיה והרס עצמי לאהבה עצמית וחמלה… אז עכשיו אני לא אוהבת את עצמי?

עכשיו שעליתי במשקל אז יש לי ׳תנאים׳ לאהבה שלי? מה פתאום!!!

החלטתי לעשות את השינוי במיידי ויום למחרת לקחתי את המצלמה שלי ועשיתי לי ״טקס צילום מקודש״ של אהבה וקבלה עצמית. שמתי כוונה להעניק אהבה לגוף שלי ולקבל את השינוי החדש.

בחרתי לצלם את כל הכפלים שצצו, את השומנים המתוקים,

ואת כל החלקים שהיה לי קשה איתם… קשה לקבל אותם. דווקא עליהם - שמתי את הפוקוס.

צילמתי את החלקים שהיה לי הכי קשה לראות ולהרגיש אותם פיזית, ובחרתי להתבונן בהם במבט הכי אוהב וחומל.

זה היה כמו לשחרר ולהגיד ״ביי ביי״ לגוף הישן ולעבור לידה מחודשת של הגוף שהשתנה.

זה לא היה קל, זה האמת היה מאוד מאתגר.

אבל זו הייתה ההתחלה של הקשר עם הגוף החדש שלי בחרתי להעמיק את האהבה שלי לעצמי ולגופי לאהבה שאינה תלויה בדבר.

לאחר מכן מכרתי ומסרתי את הבגדים הישנים, קניתי לי בגדים חדשים שאני מרגישה בנוח בהם.

ואמרתי לגוף שלי ״תודה. תודה שאתה נושם. תודה שאתה פועם. תודה שאתה שומר עליי. תודה שאתה בריא ומתפקד. תודה שאתה כאן עבורי, מכיל את נשמתי.״

ומאז, אני אוהבת ומוקירה את הגוף שלי שכל רגע משתנה. לומדת לאהוב את עצמי גם בירידות וגם בעליות (ליטרלי) ואני נעה בין לבין.

חיה בנוכחות בכאן ועכשיו דרך הגוף המדהים הזה וכמה אפשר ללמוד ממנו ודרכו דרך החושים, דרך הכאב, דרך העונג. וואווווו!!!!!

בחרתי לשתף את הסיפור שלי ואת התמונות מהסשן הזה כי אם לא נאהב את מה שקיים - מה נשאר לנו?

והיום, 4 שנים אחרי הטקס הזה… אני מודה לעידית שבחרה לעבור דרך הכאב אל האהבה.

אז לכל מי שקורא/ת את זה אל תחכי להגיע ליעד מסויים כדי לאהוב את עצמך.

תאהבי את עצמך - כאן ועכשיו. תאהבי את עצמך - בדיוק כפי שאת. ומה שאת לא אוהבת, תנסי. תבחרי. תיפתחי לאפשרות של לאהוב את עצמך no matter what. כל יום מחדש, תבחרי אותך. את ראויה לאהבה ללא תנאים. כולנו!